החלטה בתיק בש"פ 1494/13

           בקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק), בתשעים ימים נוספים.

השתלשלות ההליכים

1.        ביום 9.3.12 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי ס' 329(א)(1) ו-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 3.3.12 הכה המשיב את כלבו של בנו. למשמע צווחות הכלב, יצא הבן מהבית וביקש מהמשיב שיפסיק להכות את הכלב. בתגובה קילל המשיב את הבן ודרש כי יעזוב את הבית. בסמוך לכך הרים המשיב מוט ברזל מהקרקע והכה באמצעותו את בנו. כמו כן, המשיב הרים שני בקבוקי זכוכית וניסה לתקוף באמצעותם את הבן. בין השניים התחולל מאבק פיזי בו ניסה הבן להגן על גופו, אך לבסוף גבר המשיב. הבן התחנן בפני המשיב כי יחדל ממעשיו, אך המשיב הרים מהקרקע גלגל אופניים מברזל, ללא צמיג, שבמרכזו בורג ברזל בולט, והכה את הבן בראשו באמצעות הגלגל. הבורג ננעץ בגולגולתו של הבן וכתוצאה מכך נשברה גולגולתו. הבן נפל, ובעודו שרוע על הקרקע, בעט המשיב בפניו ושבר את אפו. לאחר מכן ברח המשיב מהמקום והבן הובהל לבית החולים, שם נותח ואושפז למשך מספר ימים ביחידה לטיפול נמרץ.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו, בהן הודעותיהן של שתי עדות ראייה והודאתו החלקית של המשיב בביצוע המעשים שיוחסו לו. בנוסף, קמה נגד המשיב עילת מעצר סטטוטורית לאור המעשים שיוחסו לו, וקיימת חזקה, שלא נסתרה, כי שחרורו ממעצר יסכן את ביטחון הציבור. זאת, בין היתר, בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של המשיב, הכולל הרשעות קודמות בעבירות אלימות ונשק.

3.        לבקשת בא-כוח המשיב נערכה חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי בנוגע לכשירותו לעמוד לדין. לפי חוות הדעת מיום 25.3.12 המשיב אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. ביום 29.4.12 הוגש תסקיר מעצר, בו העריך שירות המבחן כי ללא טיפול במצבו הנוכחי של המשיב נשקפת ממנו סכנה לציבור. נוכח התכחשותו של המשיב אל העובדה שמצבו מצריך טיפול וסירובו להשתלב במסגרת טיפולית סגורה, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

4.        ביום 3.5.12 החליט בית המשפט המחוזי להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים. יחד עם זאת, נוכח הודעת ההגנה, לפיה המשיב הביע נכונות להשתלב במסגרת טיפולית, הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש בעניינו של המשיב תסקיר משלים. גם מהתסקיר המשלים, שהוגש ביום 8.5.12, עלה כי המשיב אינו מוכן להשתלב בקהילה טיפולית סגורה.

5.        ביום 5.7.12 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה המורה לעצור אותו עד תום ההליכים וביקש ששירות המבחן יראיין אותו מחדש, ולא יסתפק בשיחה טלפונית בנוגע לנכונותו להשתלב בקהילה טיפולית. בית המשפט המחוזי דחה בהחלטתו מיום 24.7.12 את הבקשה להורות לשירות המבחן לראיין את המשיב, בקובעו כי בהיעדר מוטיבציה בסיסית מצד המשיב להשתלב במסגרת טיפולית, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר. זאת, חרף העובדה שהמשיב נתון במעצר מזה חמישה חודשים ושהתיק קבוע להוכחות בנובמבר 2012.

6.        על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית משפט זה. הערר נדחה בהחלטת כב' השופט ח' מלצר בבש"פ 6390/12 מידטשי נ' מדינת ישראל (13.9.12). נקבע כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וכי המשיב לא ניצל הזדמנויות רבות שניתנו לו לשנות את דרכיו ולהשתלב בקהילה טיפולית. עם זאת, צוין שאם וכאשר תגיע לבית משפט זה בקשה להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים יהיה מקום להורות על עריכת תסקיר חדש.

7.        משהוגשה הבקשה הראשונה להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים, הודיעה המבקשת כי ההליכים בעניינו של המשיב צפויים להסתיים במהרה. באת-כוח המשיב דאז לא הגיבה להודעת המבקשת, ומשכך הורה בית משפט זה (כב' השופט ח' מלצר) ביום 31.12.12 על הארכת המעצר ב-90 ימים (בש"פ 8610/12). יוער כי מאז מעצרו החליף המשיב ייצוג מספר פעמים.

8.        יצוין כי בתיק העיקרי המתנהל בבית המשפט המחוזי, שני דיונים נדחו לבקשת בא-כוח המשיב. בנוסף, ביום 24.12.12 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הודה המשיב במיוחס לו והורשע על-יסוד הודאתו. ביום 3.1.13 הוגש תסקיר שירות המבחן בעניינו של המשיב לקראת הטיעונים לעונש. אולם ביום 7.2.13 הודיע בא-כוח המשיב כי המשיב מבקש לחזור בו מהודאתו, וזאת בטענה שלא הבין במה הודה. בית המשפט נעתר לבקשת המשיב וביטל את הכרעת הדין. נוכח אילוצי יומן בית המשפט, התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 23.5.13.

טענות הצדדים

10.      כעת לפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב החל מיום 9.3.13. בבקשה נטען כי נשקפת מן המשיב מסוכנות גבוהה הנלמדת מן השילוב שבין המעשים המיוחסים לו לבין עברו הפלילי, הכולל 17 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, נשק, סמים ורכוש. עוד נטען כי הסכנה הנשקפת מהמשיב מתעצמת נוכח העובדה שהוא סובל מהתמכרות לסמים ומבעיות נפשיות וכי הוא נמצא בהכחשה ביחס למצבו. בנוסף, המבקשת מציינת כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו עת היה נתון בצו מבחן במהלכו התבקש לעבור טיפול גמילה מסמים, אך הוא לא הופיע לטיפולים במשך תקופה ממושכת. באשר לקצב התקדמות המשפט, סבורה המבקשת כי במועד שנקבע לשמיעת הראיות (23.5.13) יישמעו עדויותיהם של שני עדי התביעה האחרונים וכי אף פרשת ההגנה תסתיים במועד זה. בדיון שלפניי ציין בא-כוח המבקשת כי לולא חזרת המשיב מהודאתו, ניתן היה לסיים את פרשת ההוכחות כבר בחודש ינואר של השנה הנוכחית.

11.      בא-כוח המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, יש להפנות את המשיב לקהילה טיפולית במטרה לתת מענה לבעיותיו הנפשיות, וזאת במסגרת חלופת מעצר. לעניין קצב התקדמות משפטו של המשיב טוען הסנגור כי במשך כשנה הדיון לא התקדם כמעט וכי עד כה נשמעו עדים טכניים בלבד. בהקשר זה סבור הסנגור כי התיק ימשיך להתנהל עוד תקופה ארוכה. באשר למסוכנות המשיב טוען בא-כוחו כי ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר הכוללת איזוק אלקטרוני. כמו כן, מוסיף הסנגור שחוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, אשר עמדה ביסוד ההחלטה להארכת מעצר המשיב עד תום ההליכים, ניתנה על בסיס מפגש קצר ובלתי מספק, כאשר המשיב היה כבול באזיקים ומלווה באיש שירות בתי הסוהר מבלי שהתאפשר למשיב לתאר בפני הפסיכיאטר את מצבו בחופשיות, ומבלי שנערך אחר המשיב מעקב רפואי בתנאי אשפוז כמקובל. לפיכך, סבור בא-כוח המשיב כי יש לשלוח את מרשו לתסקיר חלופת מעצר משלים ולערוך לו בדיקה פסיכיאטרית נוספת.

דיון והכרעה

12.      לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, שניים הם השיקולים המנחים את בית המשפט בדונו בבקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית הקבועה בחוק: רמת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם וקצב שמיעת המשפט (בש''פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (21.2.07); בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו-עסא (5.3.03)). באשר לרמת מסוכנותו של המשיב סבורתני כי מהמעשים המיוחסים לו, כמו גם מעברו הפלילי המכביד, עולה רמת מסוכנות גבוהה. יתרה מזאת, התמכרותו של המשיב לסמים ומצבו הנפשי הקשה מגבירים, כפי שצוין בתסקיר המעצר מיום 29.4.12, את מסוכנותו. לפיכך נראה כי שיקול המסוכנות מטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה להאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים.

13.      באשר לקצב שמיעת המשפט, אמנם כידוע ככל שתקופת המעצר מתארכת, הולך ופוחת משקל אינטרס ההגנה על הציבור מפני המסוכנות הנשקפת מהנאשם, ובה-בעת גובר בהדרגה משקלה של זכות הנאשם לחירות (בש"פ 828/04 מדינת ישראל נ' בוטביקה (29.1.04); בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס (1.1.03)). אולם דומה כי במקרה דנן החלק הארי באחריות להתמשכות ההליכים רובץ לפתחו של המשיב. המשפט יכול היה להסתיים כבר בחודש ינואר, אך הדבר נמנע בשל חזרת המשיב מהודאתו. מעבר לכך, נראה כי לו היה המשיב מגלה נכונות כנה להשתלב בקהילה טיפולית, ייתכן והוא כבר היה משוחרר לחלופת מעצר. משכך, נראה כי אין למשיב להלין אלא על עצמו. בנוסף, מדברי בא-כוח המבקשת עולה כי בחודשים הקרובים צפויה התקדמות משמעותית בתיק, כך ששלב ההוכחות צפוי להסתיים בחודש מאי.

14.      באשר לטענות בא-כוח המשיב בנוגע לצורך לערוך חוות דעת פסיכיאטרית נוספת ובנוגע לנכונותו של המשיב להשתלב בקהילה טיפולית, הרי דין הטענות להתברר בבית המשפט המחוזי, וזאת במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

15.      אם כן, נמצא כי שני השיקולים הרלוונטיים לענייננו מלמדים כי בנקודת זמן זו יש להעדיף את אינטרס הציבור ולהאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

           סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת. מעצרו של המשיב מוארך בתשעים ימים החל מיום 9.3.13 או עד למתן פסק דין בת"פ 15157-03-12 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.